רש"י על מנחות ע״ג א:ט״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מנחות ע״ג ע״א:י״ד רש"י על מנחות ע״ג ע״ב:א׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

כהן שקידש כו'. עיין בתוספתא יבמות פ' י"ב במה דאמר שם ר"י אומר מוכר הוא את התרומה ולוקח בדמיה חולין וקאי שם אמורם מקדשים קלים ור"י לשיטתיה כאן בקדושין ד' נ"ב ע"ב דס"ל דיכול לקדש בחלקו אך באמת נ"ל דגבי תרומת לחמי תודה גם לדידן יכול לקדש בהם את האשה עיין בהך דנדרים די"ב ע"ב הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא ר"ל דיש לו בה קנין ועי' ב"ק ד' י"ג ע"ב גבי תודה שהזיקה ע"ש ובדברי רבינו שם בהל' נזקי ממון ומשום דילפינן ג"ש מן תרומה כמבואר במנחות ד' ע"ז ע"ב ועי' שם ד' מ"ו ע"ב דלא מקריא מנחה והוה כעין בכורים אף למ"ד קדשי גבוה הוא עי' בבכורים ספ"ג ופ' א' הל' ב' בירושלמי ופ' א' דתרומות וכמו גזל הגר ועיין רש"י מנחות ד' ע"ג ע"א ע"ש ובתוס' שם ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו בהלכות נדרים פ' ב' ופ' א', ועי' תוס' מעילה ד' ג' ע"ב מש"כ שם בשם רב האי גאון:

2 מנחות פתח ↗

״אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ״ – זֶה גֶּזֶל הַגֵּר, ״לְךָ הִיא וּלְבָנֶיךָ״ – שֶׁלְּךָ הִיא וּלְבָנֶיךָ, אֲפִילּוּ לְקַדֵּשׁ בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה.

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

ובזה מבואר מה דאיתא בתוספ' רפ"א דפרה דעגלה ערופה נפדית וע"כ ר"ל קודם ירידתה לנחל דאז נתקדשה כדין קדושת הגוף עי' קדושין דף נ"ז ומה שייך עלי' קודם זה גדר פדיון ע"ש ברש"י דאין בה ובהמעות שום גדר קדושה רק בגדר נדבת ציבור אך י"ל דזה הוה בגדר קדושת ביהכנ"ס דמגילה דף כ"ו וע"ש ברמב"ן דהוה בגדר הך דסוכה ד' ט' ע"א אתקש סוכה לחג ולא ר"ל גדר פדי' רק גדר חילול ועי' תו"י יומא דף נ"ט ע"ב אם יש בה מעילה ובלשון הירושלמי סוטה פ"ט תצא מקדושתה אך שם ר"ל לאחר ירידתה לנחל ולא דמי לפרה דבאה מתרומת הלשכה ועי' בירוש' ספ"ד דסוכה דיליף שם דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת מהקישא דמזבח דמזבח לא הוה אלא ריצפה כמבואר בזבחים ד' כ"ז ע"ב ועי' בזבחים דף פ"ה ע"ב דמזבח בעצמו לא מצי עביד שיהי' בהדבר מעילה אף דהוה לחמו של מזבח. ובאמת מלשון רבינו בפ"ג מהל' פסוהמ"ק מוכח כך דבראשו של מזבח בפסולין אף אם עלו מעצמן בלא דעתו כמו שעלו מחיים ושחטן שם לא יורדו וגבי כבש אף דמבואר בזבחים ד' ע"ז ע"ב דגם שם אם עלו לא ירדו זה רק מדעת ועי' זבחים ד' פ"ו גבי עצמות וגידין היכא דפירשו. עכ"פ בכלי שרת י"ל דקדשי אף שלא מדעת ואף למעילה ועי' תו"י נדרים דף י' ע"ב גבי הך דכאישים שכתב שם דקאי אשלהבת ומועלין בו והביאו שם מיומא ובאמת הא מבואר בביצה דף ל"ט דאין מועלין בשלהבת. אך ר"ל דהטעם משום דאין בו ממש ומבואר ביומא דף כ"א ע"ב דאש של מעלה יש בו ממש אך מי הקדישו שיהא בו מעילה שהרי אין בו גדר קנין וע"כ דראשו של מזבח מקדש מעצמו בגדר כ"ש. וגם י"ל משום דזה האש ירד בימי משה כמבואר בזבחים דף ס"א ע"ב ומזבח של משה הי' עליו שם כ"ש כמבואר בזבחים ד' נ"ט ודף ס' ועי' חגיגה ד' כ"ו ע"ב. וכ"כ בזה. וה"נ גבי ניסוך המים וזהו כונת רש"י בפסחים ד' כ"ב ע"א הנ"ל דמייתי קרא דכל הנוגע וא"ש ואף דדבר של ציבור בעי שיחסרו בו ממון י"ל דזה רק כללי אבל פרטי לא ואף דנסכים בעי דווקא מן החולין עי' מנחות דף פ"א ובדברי רבינו בפ"ב מהל' מעה"ק ובספט"ז שפירש שם הטעם שלא יהא בו שום צד של גבוה כלל והטעם משום דנסכים הוא חיוב ממילא דהתורה אמרה דאם הביא קרבן ע"כ הוא מביא נסכים ובמנחה ע"כ מביא שמן ועי' מנחות ד' ע"ט ע"ב דאמר שם שמן גופה דמנחה הוא ונ"מ כך דעי' במנחות דף ק"ד ע"ב דנקט שם במשנה דאין מנחה בא בשותפות משום דאין שנים מתנדבים עישרון ועי' מנחות דף ה' ע"א וזבחים דף ה' ע"ב ותוס' סוטה דף כ"ג ע"א. אך זה יהי' נ"מ אם שותפים יכולים להתנדב מנחה של שני עשרונות ותהי' נקראת מנחה אחת ונ"מ למ"ד במנחות ד' פ"ט דאפי' מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוגה א"כ נמצא דהלוג יהי' בא משניהם וכמו שאין מתנדבים פחות מעשרון כך אין מתנדבין פחות מלוג עי' מנחות דף ק"ד ודף פ"ט וזהו גופה דמנחה. אך אם נימא דזה לא שייך כלל לנדרו אך זה ממילא גדר דין ולא גדר חיובי עי' מנחות ד' פ"א ע"ב לא איכפת לן וכן בהקומץ לבונה ועי' ת"כ פ' ויקרא פ"ח פ"י דיליף שם מקרא דקרבנו דאין שנים מביאין מנחה וממעט שם יין ולבונה ועצים. ובאמת קרבן עצים מבואר בירוש' שקלים פ"ח דיחיד אם אמר הרי עלי עץ די באחד ומ"מ משמע שם דאין יכולים להביא בשותפות אף שנים ועי' מנחות דף ק"ד ע"א גבי שמן דמצטרפין הלוגין. ואפשר דשנים יכולין להביא ג' לוגין בשותפות. ובזה מדויק לשון הת"כ כאן דלא נקט שמן:גם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דמנחות דף ח' רב ור"ח אם מנחה עם שמן ולבונה הוה עצם אחד או דבר כללי מחובר מפרטים. ובאמת גבי גדר תודה עם לחמה פליגי בזה אביי ורבא במנחות ד' פ"א ע"ב אם זה חיוב נדרו וחיובו או רק גדר דיניי דפליגי שם דאביי יליף תודה מן שמור והוא נדרו והלחם מן ושמעת ר"ל דזה ממילא ורבא ס"ל דגם לחם הוא מנדרו ועי' ב"ק ד' י"ג דקרי ללחם הכשר תודה וכ"כ במ"א דזהו כונת הגמ' בסוטה ד' ט"ז ע"ב דכל מקום מכשיר למעלה ור"ל כמ"ש רש"י מנחות דף פ"א ע"א וד' ס"ב ע"א דהלחם בתנופה למעלה עכ"פ פליגי בזה. ויהי' נ"מ אם אחד אמר זו תודה לבד אם מוטל עליו חיוב להביא לחם ועי' מנחות ד' פ' דנקט שם זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא כו' וע"ש ברש"י דמשמע קצת דגם אם אמר זו תודה לבד ג"כ כן. ובאמת הך דשם דומה להך דב"מ ד' קט"ז ע"ב גבי פרסק דחייב להעמיד כו' והוה בגדר שיעבוד. ובאמת מהך דחולין ד' פ"ג ע"א מוכח דאף אם מכר בדינר בשר משור והלוקח משך השור מחיים אין המוכר מחוייב לשחוט השור כ"ז שאין לו למי למכור הבשר דמקשה רק מן מת ובזה א"ש הך דשם ד' ל"ט ע"ב גבי יהיב דינרא לטבח ישראל ע"ש ברש"י ותוס' דעפ"י דין אם יוכל לדחות את עצמו ממנו לא נאסר ר"ל כמ"ש דהמוכר אינו מחוייב להפסיד את כל השור בשביל שהלוקח קנה ממנו בדינר. אך מלשון רש"י פסחים ד' י"ג לא משמע כן ועי' בירוש' נזיר פ"ד וכ"מ ועי' מנחות ד' פ"א ע"ב וחולין ד' ק"ג ע"ב דיכול להביא לחמי תודה לפטור תודתו של פ' משמע דאין זה דיניי רק חיובי וכאן לא נתחייב וזה תליא בהך דאביי ורבא הנ"ל ולאביי י"ל דמיירי כגון שהביא הלחם ונאבד ועי' מנחות ד' ק"ח ע"א גבי מותר לחמי תודה ירקב ע"ש ברש"י ד"ה מותר ואמאי לא משכחת לה כה"ג היכא דאמר זו תודה לבד אך צ"ל דהוה כמו שקבעו לזה וע"ש ברש"י מנחות ד' פ' הנ"ל ועי' בירוש' נזיר פ"א ה"א ופ"ב ה"ד דנקט שם הך לשון דשמור ושמעת גבי נזירות וכ"כ בזה דנזירות ג"כ הוא דיניי ולא חיובי. ואנן קי"ל דתודה אין עלי' שם מנחה כמבואר מנחות ד' מ"ו ע"ב ותוס' שם ד' נ"ב ע"ב ד"ה כל וע"ש ד' נ"ח ע"א דלא אמר שם דשאור הותר מכללו בתודה חזינין דאין זה מנחה ולכך מייתי בשותפות וא"ש ועי' בדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ב הי"ט דס"ל דיכול לגבל המנחה עם היין של נסכים והוה כמו שקרבו וכעין דאמרינין במנחות ד' כ"ג ע"א לגירסא דידן שמן שמיצה ע"ג עצים:עכ"פ כל ז' ימי הסוכות היה דבר אחד וגבי לולב הני ד' מינים כ"כ בזה דלר"י דס"ל דצריך אגד הוה עצם אחד ולרבנן הוה פרטים המעכבים זא"ז. ועי' פסחים דף קט"ו וזבחים ד' ע"ט דיליף שם מהילל דאין מצות מבטלות כו' ולכאורה אינו מובן דכיון דאמרינין דהתורה ציותה כן הוה חדא מצוה אך כך דכיון דמבואר בתוספ' פסחים פ"ד דאין מעכבין זא"ז וכן טמא וערל חייבים במצה ומרור כמבואר בכ"מ ואף דהא מבואר במכלתא הובא בס' המצות לרבינו דהוה מצוה אחת ר"ל דהוה ג"כ בגדר מכשירי פסח כמבואר בפסחים דף צ' ונ"מ לבני חבורה וכ"כ בזה ושם דף צ"א ע"ב מבואר דאף למ"ד נשים בפסח רשות מ"מ חייבות גם במרור ועי' קדושין ד' ל"ז ע"ב דנקט שם גם מרור בחו"ל בזמן המקדש אך נראה דכ"כ דיש חילוק בין חובה למצוה דמצוה עדיפא דאסור ליגרם שיפטור מזה וכן במצוה צריך כונה ולא בחובה ועי' תוס' שבת דף כ"ה ע"ב ואכמ"ל ונמצא כך דבזמן פסח יש במצה ומרור ב' גדרים גדר מצוה וגדר מכשירי פסח ובפסח שני הוה רק מכשיר וכ"כ בח"ג דמכשיר י"ל דא"צ כזית:ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' חמץ פ"ח ה"ב בשאלת הבן בזמן המקדש נקט לשון מרורים ובנוסח הגדה בזמן הזה נקט לשון מרור דבזמן הפסח יש באכילת מרור שני גדרים מצוה ומכשיר. אך נראה דכיון דהוא מכשיר אינו בא אלא מן החולין ולא ממע"ש אף למ"ד דיוצאין עי' פסחים ד' ל"ו ודף ל"ט זה רק בהמצוה ולא במכשיר קרבן דהוה דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין וכמו דילפינן במנחות דף פ"ב מפסח מצרים ומפסח מדבר דלא הוה אז מע"ש ה"נ ילפינן לפסח דורות לענין זה משא"כ ערל וטמא וחו"ל זה רק גדר מצוה וכן נראה דבפסח שני כיון דהם רק בגדר מכשיר צריך לאוכלם בב"א דוקא ועי' מ"ש רבינו בסוף הל' ק"פ דאף דס"ל דפסח שני מוציאין חוץ לבית אכילתו ר"ל חוץ לחבורה דלית בו דין חבורה כמבואר ביומא דף נ"א ע"א ובזבחים ד' קי"ח ע"א ע"ש בתוס' מ"מ לאוכלו צריך לאוכלו בב"א וזה ר"ל רבינו שם בבית אחד על מצה ומרור אבל גבי פסח ראשון אף דס"ל לרבינו בפ"ב ה"ב דפסח יכולין לשחוט גם על אחד מ"מ משמע שם דזה רק אם יכול לאכול כולו ובל"ז בדיעבד ג"כ לא יצא אף דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ושם אבאר זה. וכן נראה ג"כ דאף דקי"ל בלע מרור לא יצא זה רק למצות אכילת מרור אבל מטעם מכשיר כמו בפסח שני שפיר יצא. וזהו כונת רבינו בהל' חמץ פ"ו ה"ב שהרי המרור טפלה ע"ש גם י"ל דבזמן שיש פסח ובמי שראוי לפסח מעכבי אהדדי וכעין דאמרינין ביבמות דף ק"ד ע"ב כי איתניהו מעכבי. ועי' ירוש' נזיר פ"ו גבי תנופה ובמנחות ד' מ"ו ע"ב גבי כבשים ולחם גזרה שמא יזדמן להם כו' אך רבינו בהל' תו"מ פ"ח הט"ז לא כתב כן וע"ש ד' מ"ה ע"א דאמר מנין שהם מעכבים זא"ז וע"ש ברש"י ותוס' דפירשו שאם ישנן מעכבים אך רבינו ס"ל שם דר"ל רק לאחר שחיטה אז מעכבים דהוזקקו זה לזה וע"ש בה"כ דגבי מוסף אף בשבת אם אינו אלא אחד מקריב אחד ועי' יומא ד' ס"ב ע"ב דלפי גירסת התוס' שם מבואר דאם אינם שוים מעכבים ובאמת לשיטת רבינו איך שייך זה הא אין מעכבין זא"ז אך י"ל דאם הוקבעו שניהם ואח"כ נשתנו גרע עי' זבחים ד' ס"ח גבי קנים ושם דף ק"ט ע"ב גבי קטרת ומנחות דף ק"ד גבי נסכים אך י"ל דגבי קרבן ציבור שאני דכיון דקי"ל דסכין מושכתן לא מיקרי הוקבעו ולכך ס"ל לרבינו בפ"ח מהל' תו"מ דרק אם שחטן אז הוקבעו. וגם י"ל דזה תליא אם בע"ח נדחין ועי' מנחות דף מ"ו ע"א דבעי שם אם תנופה עושה זיקה:אך באמת נ"ל דיש נ"מ בין שה"ל הבאות בפ"ע דבהם לא אמרינין משולחן גבוה קזכו ובזה א"ש מה דאמר שם דף מ"ה ע"ב קנה השם ונתנו לכהן ע"ש בתוס'. אך כיון דאין מהם למזבח לא הוה משולחן גבוה וע"ש דף נ"ז ע"ב כל שממנו כו'. ובאמת בהך דמנחות דף צ"ה ע"ב דאמר שם אם תנור מקדש איפסלו בלינה ובת"כ פ' אמור מבואר דזה רק על לחה"פ לא על שה"ל והטעם משום דשה"ל לא קדוש בלא כבשים עי' מנחות דף ע"ב ע"ב ודף ט"ז וכ"מ ועי' תוס' מנחות ד' מ"ו גבי יוצא וזה כונת רש"י שבועות ד' ט"ו ע"ב דשם צריך דוקא אם נפסל ביוצא ובלא כבשים לא מקדש לזה וכמ"ש התוס' מנחות דף ט' וכ"מ והך דמעילה ד' ח' י"ל דמיירי בשה"ל הבאות בפ"ע גם תליא בהך דמנחות דף ח' דרב ור"ח הנ"ל וא"כ כיון דמשכחת באות בפ"ע גם אם באות עם הכבשים קדושים זה בלא זה ואף דאז מעכבים ועי' ב"ק דף ק"י ע"ב גבי כסף מכפר מחצה אף דמעכבים כמבואר שם ובנדרים ד' ס"ח גבי הפרת אב ובעל וזבחים דף ק"י ע"ש בתוס' ופסחים דף ע"ז וגבי לחה"פ דפסק דאין אפייתו דוחה שבת כ"כ דגם כאן שייך לומר דקרבן ציבור רק עבודה ראשונה מושכתן וכמו בסכין וגם הא מבואר במנחות דף צ"ד דנאפות אחת אחת או שתים שתים וע"ש דף צ"ה ע"א ובתוספ' דאחר שנאפה זו מניח אחרת וא"כ לא קדשי עי' תוס' שם דף מ"ו ע"א ובר"ש ספ"א דטהרות דלא הי' גומות בתנור של מקדש וא"כ לא קדשי ואף דקדשי לפסול כ"כ דזה רק במידות ולא בכלי שרת. אך עי' בתוס' חגיגה דף כ"ו ע"ב דמבואר שם דכל החלות של לחה"פ היו מונחים בתנור כאחד וכ"כ דהא דאמרינין במנחות דף צ"ה דבמסודר כ"ע לא פליגי הטעם משום דאז עדיין לא נעשה בו שום עבודה ולית בו דין לפסול ביוצא עד שבת שחרית או עד ליל שבת כיון שהגיע זמנו לפרוק עי' מנחות ד' ח' ודף ק'. והנה כ"כ דאף למ"ד דאינו נפסל זה רק דלא נפסל אבל לאוכלו ג"כ אסור דכ"כ דיוצא לא מקרי עד שיהא בחוץ ולאכול אינו נאכל עד שיהא בפנים וזה אין עליו לא שם פנים ולא שם חוץ ועי' רש"י זבחים דף קי"ז ודף מ' גבי נפחתה תקרה של היכל לא הי' מזה ומשמע דעכ"פ לא נפסל ובדברי רבינו סוף הל' עבודת יוהכ"פ ובתוספ' קרבנות פי"ג הנותן כו' בשעה שגלל הרוח את היריעה ובת"כ פ' צו ספ"א גבי בשעת מסעות אם מותר לכבות את האש ובירוש' ספ"ד דיומא ועי' זבחים ד' נ"ה ע"ב ודף ס"א דמ"מ יש עליו שם מזבח ובת"כ פ' ויקרא פ"ד ספ"ד וזה ר"ל הריב"ן הובא בתוס' יבמות ד' ז' ע"ב דמ"מ אין עליו שם דלפני ד' ע"ש בד"ה זה וכעין הך דמנחות ד' מ"ח ע"א וכ"כ בזה:עכ"פ בשה"ל הבאים בפ"ע י"ל דאינם נקראין משולחן גבוה קזכו. ובאמת הכונה דמשולחן גבוה ר"ל דעדיין בגדר הקרבה וגמר הקרבה. ועי' במה דפליגי רש"י ותוס' ב"ק ד' י"ב ע"ב וכ"כ בזה דגבי כהנים הוה אכילה כפרה כמבואר בכ"מ ועי' רש"י סוכה דף ט' ע"א גבי חגיגה וזה ג"כ ר"ל בחולין ד' ק"כ גבי נבלה דלא הותרה מכללה משום דמשולחן גבוה משום דכ"כ דבאמת מליקה בקדשים זה היא שחיטה עי' רש"י חולין ד' י"ט ע"ב וד' י"ז ע"א גבי נחירה וזבחים דף ס"ט ע"א אך זה רק בגדר כהונה אבל גבי זרות מבואר ביבמות דף ל"ב ע"ב ובירוש' פ"ב דשבת דלא הוה שחיטה לגבי אכילה ויהי' נ"מ גבי כהן שאכל עולת העוף אם חייב משום נבלה ג"כ אם איסור חל על איסור עי' תוס' יבמות דף ל"ג. וזה תליא בהך דמנחות ד' ע"ד דלשיטת רש"י שם כהן לגבי עולה יש בו דין זר וכן כתב בפסחים דף כ"ד ע"ב וד' צ"ו ע"ב ועי' תוס' שבועות ד' כ"ד ע"ב ובתוספ' ספ"ז דחולין גבי אוכל אלי' מן המוקדשים דחשיב שם ג' ורש"י כריתות דף ד' ע"ב. וא"כ לפי"ז גם בכהן האוכל עולה יש עלי' איסור נבלה וזה תליא אם זריקה בעולה לא מהניא כלל לענין מעילה ונשאר עליו מעילה הראשונה א"כ אין איסור חל על איסור וכמ"ש התוס' או הוה מעילה חדשה כמו אימרי קק"ד וכ"כ בזה בח"א אבל רבינו בפי"ד מהל' מעה"ק מוכח דס"ל דליכא זרות לכהן בעולה או באימורים שוב י"ל דאם אוכל עולת העוף אין בו איסור נבלה ועי' סוכה ד' מ"ב ע"א. וזה ר"ל רש"י במנחות דף ה' ע"ב ד"ה שכן קדישתה ר"ל דהאיסור שאסורה להדיוט זה הגורם שתהא עליו שם נבלה ובזה י"ל הך דמנחות דף ע"ג וכ"מ לרבות חטאת העוף כו' ואכמ"ל וא"כ בשה"ל הבאים בפ"ע דליכא כלל הקטרה לא ולכך מבואר במנחות דף מ"ה ע"ב דמיקרי דבר שכולו לכהן וע"ש דף ע"ד ע"ב:ובזה יש ליישב לשון רש"י שם דף ע"ג ע"א ד"ה לקדש ואף מהך דערכין ד' כ"ה ע"ב לא משמע כן התם קאי לר"ש דס"ל כבשים מעכבים את הלחם ועי' בהך דקדושין דף נ"ב ע"ב דיליף שם מקרא דמן האש ע"ש בתו"י ד"ה וזה. אך באמת בספרי פ' קרח מפרש שם דקרא דמן האש קאי אעורות עולה שכולה כליל עי' זבחים דף ק"ג וזה הוה נכסי כהן כמבואר בתוספ' דקדושין שם. ועי' חולין דף קל"א ע"א ושם דף קל"ג ע"ב דחשיב לה מהני דבירושלים וא"ש מ"ש התוס' שם משום דהוה ממון כהן. ובאמת לפי מ"ש רבינו בפה"מ סוף נגעים דהיכא דאינו עושה המצוה בשלימות אף דלא מעכב מ"מ י"ל דלא דחי הלאו וה"נ י"ל גבי מוסף שבת היכא דליכא אלא אחד דמ"מ שבת א"א לדחות וכ"כ בהל' מילה גבי מילה ופריעה אם זה הוה דבר אחד או שני דברים המעכבים זא"ז. ועי' בהך דיבמ' דף ע"א ע"ב גבי לא ניתנה פריעה לאברהם ע"ש. ור"ל כך דהני דכבר מהול בזמן שלא היו צריכין פריעה אם לאחר שנתנה פריעה אם הם צריכין ג"כ לעשות פריעה וזה תליא דאם נימא דהפריעה הוא גמר המילה ודבר אחד וזה רק בזמן שצריך אבל אותם שכבר מלו בזמן שלא הי' צריך זה א"צ ולא מהני. ועי' חולין דף י"ז גבי אברי בשר נחירה ובכורות דף ד' ע"ב גבי בכורות במדבר וב"ב דף ס' ע"ב גבי חצר מסוייד ועי' גיטין דף ס' ע"א גבי מגילה לתינוק וכ"מ אבל אם נימא דפריעה מצוה נתוספות שייך שפיר אף על הני דכבר מהלו בזמן שלא הי' צריך וזה ר"ל בגמ' שם שוב ושנית ר"ל דהני דכבר מהלו היו צריכין עוד הפעם וכ"כ בהל' מא"ס בהך מחלוקת דתוספ' במנחות פ"ז גבי רבעי אם מצטרפין שנים של ערלה לרבעי בזמן שלא נהוג עדיין רבעי. ועי' סוכה דף מ"ז במה דאמר ר"י הפרים אינם מעכבים מפני שהם מתמעטים. ועי' תוס' בכורות דף ל"ד ע"ב בד"ה מקמייתא דאף דאינו יכול להביא כפרתו מ"מ מגלח משמע דלא ס"ל כשיטת רבינו ומ"ש שם בתירוץ ראשון דמיירי במוסגר צ"ל דס"ל כשיטת הראב"ד בת"כ פ' מצורע פ"ז פ"ה דרק בתולש סימני טומאה לא קנסו במוסגר אבל לא בבהרת עצמה. ועי' בפסחים דף ע"ד ובירוש' שם במה דפליגי אם צולין את הפסח עם המעיים כירך עבה עביד לה ר"ל דהוא עצם אחד צמות וכהך דספ"ד דעדיות פלוגתא דב"ש וב"ה ועי' סוכה דף כ"א ע"ב דיש על בע"ח שם אוהל על מעיים ובר"ש אהלות פ"ח מ"ב בשם התוספ' גבי גמל ובירוש' פ"ז דנזיר ובתוספ' שם ספ"ה ובדברי רבינו בהל' טומאת מת ספי"ט דזה רק מד"ס ועי' שבת דף פ"ד ותוס' כריתות דף י"ג ע"א גבי הך דאין נדה לאברים. וכ"כ בזה בפי' הירוש' פ"ג דנזיר אם המיתה הוה בכל אבר בפרט או בכלל ועי' יבמות ד' ע"ט ע"ב אין לך אדם שנעשה כו' ר"ל ג"כ דפליגי אם הכחישות הוא בכל הגוף או מקצת מקצת וכמו הך דנדרים ד' ס"ט דפליגי ב"ש וב"ה אם מיגז גייז אם מיקלש קליש. וכן הטעם מה דס"ל לב"ש ביבמות דף י"ג גבי צרת ערוה משום דס"ל דאיסור תורה הוא על הדבר בעצם והוה כמו שינוי בגוף וכמו איילנית דאבראי קיימא ועי' פסחים ד' מ"ח דאמר שם דטבל איסור גופה משא"כ במוקצה ובמגילה דף ה' ע"ב ע"ש בתוס' אם פורים דוחה אבלות וזה אם היו"ט חל על היום או על האדם. וזה ר"ל הפסוק להיות עושים ר"ל דתלוי באדם. וזה כונת הירוש' פ"א דמגילה ה"ג מי ששמחתו תלוי' בב"ד. ובאמת מדברי רבינו בספ"ד מהל' קידוש החודש מבואר דבזמן שהי' מעברין את השנה אז הי' ב"ד שולחין אגרת דעיברו כמבואר סנהדרין דף י"ב ומנחות דף מ' והם היו מעברים או ל' או כ"ט ומ"מ אח"כ היו עושין את החודש לפי הראי' ושולחין שלוחין ועי' ר"ה ד' י"ט ע"ב וא"כ נמצא דאפשר שלא יהא עושין פורים ביום י"ד ממש ולא איכפת לן וזה ר"ל שתלוי' בב"ד:עכ"פ החיוב הוא רק על האדם ולא על היום ועי' בהך דר"ה ד' י"ח ע"ב וד' י"ט ע"ב אם בטלה מגילת תענית או לא ור"ל אם התקנה על היום ונשאר ואם רק על האדם וזה רק בזמן שביהמ"ק קיים כמבואר בירוש' פ"א דיומא דחורבן ביהמ"ק הוה דבר נמשך דהקדושה עליו לעולם. ועי' תוספ' פ"ד דברכות דחורבן בית שני נתכפר ונעשה ההר חמד כו' ור"ל משום דמבואר בירוש' פ"א דיומא ובר"ש פרה פ"ג מ"ג דבית ראשון לא ניטל רק התקרה ובית שני חרב לגמרי עד היסוד ולכך נתכפר ונשאר המקום בקדושתו עי' בדברי רבינו בהל' ביהב"ח פ"ח ותוס' בכ"מ ביומא ד' מ"ד וכ"כ בזה. וזה ר"ל בתענית דף כ"ט מקרקר אל ההר ר"ל כמבואר בתוספ' דברכות הנ"ל דמשנעשה הר נתכפר ושוב הוה גדר חורבן נמשך ומבואר בתענית דף י"ח ע"ב דהיכא דאתרמי סיבה באותו היום נתבטל ולכך לאחר חורבן ג"כ נתבטל אבל אם חל התקנה על עצם הזמן לא בטלה וכמו בהך דשם דף י"ב אם גזרתינו קודם לנדרו וזה ר"ל התוס' תענית דף ל' ע"ב על ט"ו באב דהיינו יו"ט ר"ל דהיום גופה נעשה יו"ט ושוב לא שייך בטלה מגילת תענית וא"ש מה דאמר שם טעם דנעשה לאחר חורבן ולא אמרינן כמו הך דר"ה דף י"ט קמייתא בטל כו' ועי' תוס' עירובין ד' מ"א ע"א גבי קרבן עצים ותענית ד' י"ב ובפסקי תוס' שם משמע דלא בטלה וע"ש בתוס':והנה כ"כ בזה דהא דאויר פסול בסוכה אי משום דאין כאן סכך או משום דיש על האויר גופה שם פסול ונ"מ אף לרשב"ג דס"ל בעירובין דף ט' וכ"מ דאמרינין לבוד עד ד' וכן ס"ל לר"מ בירוש' פ"א דעירובין אם לדידי' פוסל אויר בג' דאם נימא דזהו פסול עצמיי אין שייך בו לבוד דמ"מ ישנו וע"ש בתוס' ד' י"ט ע"א ודף י"ז וד' י"ח וכעין דכתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א דנדרים ד' כ"ד דגבי קום ועשה לא שייך לומר הריני כמו שלא עשיתי וה"נ אם נימא דאויר הוה עצם לא מהני לומר לבוד. ועי' במ"ש בהל' קידוש החודש במ"ש התוס' ר"ה דף כ"א אם שייך לומר בדין של עיבור השנה אם טעו אתם ואפי' שוגגים מהך דחזקי'. ובאמת בת"כ פ' אמור מבואר דגם בעיבור השנה כן ומהך דחזקי' י"ל כיון דהוא הי' מלך ואין מושיבין אותו בעיבור השנה כמבואר בסנהדרין דף י"ח ע"ב לא שייך זה אך לפי המבואר בערכין ד' י"א ע"ב מוכח שם כך דאמר שם דשאלו אותו על כבש הבא עם העומר ולא שאלו אותו על עומר עצמו וע"ש בתוס'. אך צ"ל דהיכא דהפעולה היא מצד היום בעצמו לא שייך על זה לומר דע"י הב"ד נתבטל וכיון דבזמן שאין קרבן אז היום מתיר נהי דעל הקרבת הקרבן שייך לומר אתם אפי' כו' מ"מ היום של ט"ז בניסן כבר עבר וממילא הותר החדש. וא"כ בט"ז בניסן שהי' בחשבונם אין שייך אז עומר. ועי' מנחות ד' ד' בדרב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה וע"ש ד' ה' ע"ב ברש"י דאין עלי' שם מנחה כלל. ומ"ש רבינו בהל' פהמו"ק פי"ד ה"ג. וראי' דהא קי"ל דאין מנחה בבמה זבחים ד' ס"ט וק"א וקי"ז והתוס' גרסי שם ביחיד ונ"מ לגבי מנחת נסכים אם היתה קרבה בבמה גדולה וע"ש ד' קי"ח גבי חביתין ובירוש' ספ"א דמגילה ומ"מ מבואר בכ"מ דקרב עומר ושה"ל ולחה"פ בבמה גדולה בקדושין ומנחות ד' צ"ה ע"ב ובתוספ' מנחות פ"ו אך מהני י"ל דאין מגופן לאישים כמבואר מנחות ד' נ"ז ע"ב אך מעומר קשה וצ"ל דאין עליו שם מנחה וכ"כ בזה בהל' סוטה גבי מנחת סוטה עי' תו"י יומא ד' מ"ד ואף דכ"כ דהעיקר דלא כמ"ש התוס' מנחות דנ"ט דפיגול ג"כ אינה נוהגת בעומר רק דיש פיגול בעומר והטעם דנשאר עליה שם מנחת העומר ומרצה לפיגולו וכעין מ"ש התוס' מנחות דף מ"ז ע"א ד"ה ע"ד וע"ש דף ע"ט ע"א וגם י"ל דמנחת פיגול תתיר חדש וכן נ"מ בהך דזבחים ד' ק"ג ע"ב גבי עורות דשם נקט מחמת פסול אינם לכהנים ובע"א שם אמר מחמת שלא עלתה לאיש אך שם נקט שנשחטה חוץ לזמנה וי"ל דאם נשחטה בכשרות והופשטה קודם זריקה ואח"כ פיגל בזריקה אף לראב"ש דס"ל דאין הדם מרצה על העור בפ"ע כאן שפיר מרצה ומותר העור מחמת דמרצה לפיגולו ועי' זבחים ד' מ"ב ע"ב דלא אמרינין מיא בעלמא מטעם זה. אך מלשון רבינו בסה"ל פסהמו"ק לא משמע כן דנקט סתם נפסל וי"ל דזה תליא בדרב גידל במעילה ד' ג' ע"ב גבי זריקת פיגול ועי' תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וה"נ י"ל כן ואף אם נימא דמתיר מ"מ צריך עוד מנחה וכמו הך דזבחים ד' ו' ע"א גבי שלא לשמה ועי' מנחות ד' פ"ט ע"ב בהך דאביי ורבא גבי כבש הבא עם העומר כו' ושם ד' ד' ע"ב דעומר מיקרי בא בגלל זבח. ואף דמבואר בתוספ' מנחו' ובת"כ דאין כבש מעכבו ועי' בהוריות דף י"ג ע"א מבואר להיפך ובהך דיומא ד' ז' ע"א דקרי לה מנחת כבשים ובדברי רבינו בהל' תו"מ פ"ז הי"ב ע"ש. עכ"פ דבר מציאות א"א לומר שאינו ועי' סוכה ד' י"ד ע"א דמוכח שם דגם לר"מ אויר פוסל בג' ושם ד' י"ג ע"ב גבי ירקות כיון דכי יבשי נפלי פוסל משום אויר חזינין דזה מציאות ולא משום העדר וע"ש דף י"ז אם מצטרפי אויר וסכך פסול ר"ל דשניהם יש עליהם שם פסול עצם לא העדר עי' ב"ב ד' קס"ב ע"ב ואל תתמה כו' וכ"כ בזה רק זה שייך בזמן שיש דין סוכה אבל לאחר החג אז ליכא שם פסול על אויר ג' ולכך עובר על ב"ת אם יושב בסוכה שיש בה אויר ג' וכמו דס"ל לרבינו בהל' תפלה פ"ט גבי ב"כ דאף דקי"ל דב"כ בקול רם ולא בלחש מ"מ כהן שהוסיף ברכה דעבר על ב"ת גם בלחש עובר דבמה שא"צ שישמע לא הוה לחש פסול ולכך נקט הגמ' בסוכה שם פוחת בה ד' ומה דאמר שם מדליק את הנר הנה שם ובדף כ"ט מחלק בין סוכה גדולה לקטנה גבי נר ע"ש. אך כך דעי' תוס' שבת ד' כ"ה ע"ב גבי הדלקת נר בשבת בעי במקום סעודה ועי' פסחי' ד' ק"א ע"א מיעקר לכו שרגא ושבת ד' כ"ג ע"ב ובמה דפליגי שם רש"י ותוס' גבי עששיות שהיתה כו' אם ר"ל שהדליקה לשם נר שבת או לשם נר חנוכה ונ"מ אם לגבי נר חנוכה צריך להדליקה בכל לילה או שתהא דולקת וכגון אם הדליקה בליל א' של חנוכה ולא כבה כל החנוכה אם יצא. ובאמת מדברי רבינו בפ"ג מהל' תו"מ נראה דס"ל דבמנורה של מקדש א"צ להדליק רק שיהא דולק ומה דמבואר בזבחים דף י"א ע"ב ה"נ דכולא יומא כו' כ"כ בזה דר"ל בזמן שצריך לחנך המנורה בהדלקה כמבואר במנחות דף מ"ט ע"א אז רק בין הערבים ועי' ירוש' יומא פ"א דהוה מחלוקת שם אם פירוקה של אוה"מ דהוה רק גרם לצורך העמדה אם גם זה צריך שיהי' בזמן שראוי להקמה כיון דזה רק גרם עי' ספ"א דזבחים גבי הולכה ועי' מעילה ד' י"ב ע"א ובחגיגה דף כ"ו ע"ב הוה בזה מחלוקת דתנאי גבי הדלקה של מנורה. אך י"ל דרש"י ס"ל דרק בהך נר חנוכה של שבת דנהי דהדליק נר של חנוכה בחול אז די אם לא כבתה גם למחר אך בע"ש אם הדליק לשם חנוכה לא כיון דאז מדליקין ביום אף לצורך חנוכה וכ"כ בח"ב דהתיקן הי' כך דא"א לחנוכה בלא שבת אך זה רק לצורך חנוכה של שבת אבל לא לצורך ימים אחרים וכ"כ כה"ג בהל' סוטה גבי פ' סוטה ומ"ש התוס' שבת שם לחלק דגרע היכא דהדליק לשם שבת מהיכא דהדליק חש"ו עי' סוכה ד' מ"ד דאינו יוצא בערבה של לולב עד דמגבה והדר מגבה ובדברי הרמב"ן ז"ל ספ"ג דר"ה ועי' ערכין דף כ' ע"א גבי אומד ועי' יבמות דף ק"ב ע"ב דלחד לישנא אמר שם דבלא כוונה חליצה לא פסלה כלל ושם ד' ק"ו מבואר בברייתא דאם חלץ לשם כניסה נפסלת ואמאי וצ"ל דכיון דיש שיטה בירוש' פ"א וכ"מ דחליצה הוה קנין ובפרט לר"ל דס"ל ביבמות דרק החולץ והחלוצה הוה רק לאו אבל שאר אחים וצרות כרת וא"כ ס"ל דהוה גדר קנין והך דשם ד' ק"ו קאי לר"ל:גם יש נ"מ בין פסול לכהונה בין פסול לאחים ועי' מגילה ד' י"ח ע"ב דנקט שם קראה סירוסין לא יצא ולא נקט כמו במשנה ד' י"ז למפרע ע"ש רק דאף למ"ד ד' י"ט דאין צריך לקרות כולה מ"מ אם היפך הסדר כה"ג לא יצא ועי' יבמות ד' ק"ה ע"א בין שהקדים כו' ולכאורה קשה מאי קמ"ל הא קי"ל דלא מעכבי וע"כ צ"ל דזה גרע. וגם צ"ל דצריך שיהי' רקיקה אחר קריאה לא שלא תהי' קודם דאל"כ מה תיקון בזה שתירוק עוד הפעם ועי' גיטין ד' ע"ה ותוס' סוטה ד' ל"ג ומגילה ד' ט' ובכורות ד' ג' דהיכא דאיתא שלא כהוגן גרע מליכא כלל ובירוש' פ"ד דמגילה גבי תרגום דאע"ג דא"צ טעה מחזירין אותו ועי' מגילה ד' כ"ב ע"ב גבי רב דלא נפל על אפי' כלל ולא רצה לשנות ור"ה ד' ל"א ע"ב גבי שירה ע"ש וכ"כ בהך דתמורה ד' ד' ע"ב ודף ה' ע"ב גבי המקדים תרומה לבכורים במה הוא החסרון אם באיחור או בהקדמה. וזה ר"ל הירוש' תרומו' פ"ג ה"ו במה שעובר בל"ת עד שיודע מה שעשוי עשוי ר"ל דבלשון הלאו נאמר איחור ואם נימא דאם הקדים לא מהני לא שייך לומר איחור דשום דבר לא הקדימו וכעין זה מבואר בירוש' פסחים פ"ה סה"ג אם את אומר שפסול כמי שלא הקדימו אך זה תליא אם שייך בטבל קודם שהפריש כלל שהוא טבול לכל הדברים בפרט או כלל ועי' ירוש' מע"ש פ"ג ה"ה דמספקא לי' שם כרי שהוא טבול למע"ר ולמע"ש אם התרו בו משום טבל של מע"ש אם לוקה כיון דאסור להפריש מע"ש משום מקדים לא שייך כלל. ועי' בירוש' מע"ש פ"ה ה"ח דלכך שייך בטבל דין ביעור משום דטבל עצמו קרוי קודש ובירוש' תרומות פ"ג מבואר שם לחד שיטה דלאו דמלאתך ודמעך קאי על זמן הביעור. וזה ר"ל התוס' ר"ה ד' ד' ע"א לעבור עליו בשני לאוין וכ"כ במ"א דהירוש' בפ"ד דשקלים ס"ל דעל טבל עובר משום ב"ת דלא כשיטת התוס' ר"ה:ובזה א"ש מ"ש רבינו בפ"א מהל' מעשר דעזרא קנס בזמנו ור"ל דכ"כ בח"ג דכונת הגמ' דיבמות דף פ"ו וכ"מ דקנסו את הלויים דהנה מבואר בירוש' פ"ה דמע"ש ובספרי פ' ראה פסקא ק"ט דכל השנים אי אתה מוציא מעשר ממקום טומאה למקום טהרה ובשנת הביעור אתה מוציא ר"ל דבכל השנים אסור ליתנם לכהן ובשעת הביעור מותר ליתנם לכהן. וזה ר"ל שיתן המעשר לבית האוצר עד זמן הביעור ואז יתנו לכהן. אך כבר הקשו התוס' בר"ה הא יש ב"ת. ולפי שיטת הירוש' גם טבל כן צ"ל קודם גמר אך הא מבואר מע"ש פ"ה מ"ח דר"ע למד דקודם גמר ליכא ביעור ועי' תוס' סנהדרין דף י"ב וע"כ התקנה הוה עד ר"ע וזה ר"ל רבינו בזמנו עי' ספרי פ' עקב פסקא מ"ח דחשיב שם שפן בשעתו ועזרא בשעתו ור"ע בשעתו וירוש' שקלים פ"ה ה"א:עכ"פ נר שבת דצריך במקום סעודה מה ר"ל אם הנר במקום הסעודה או הסעודה במקום הנר ועי' עירובין דף ע"ג בהך מחלוקת דפיתא גרם או לינה גרם ומ"ש הרר"י בפ"ג דעירובין על דף ל"ח דמוכח שם דיוצא הסעודה של שבת באורן של כוכבים. ועי' ברכות דף נ"ג ע"א. וא"כ מוכח דהנר צריך במקום סעודה אך זה תליא בהך דפסחים דף נ"ג ע"ב אם יוהכ"פ שחל בשבת אם אז נר חובה אף דליכא סעודה והנה בעירובין דף צ"ב ע"ב דדיורי גדולה בקטנה וא"כ לפי"ז בסוכה קטנה בטלה סוכה לבית והוה כמו שהנר ישנו בסוכה ולכך די אף ביו"ט שרגא בר ממטללתא והוה היכר משא"כ בסוכה גדולה דאינה בטלה להבית וצריך שיהי' הנר בסוכה וזה ר"ל הגמ' שם ועי' תוס' פסחים דף ק' ע"ב ובמרדכי שם: ע"כ מקונטרס ההשלמה

15 זה גזל הגר - דכתיב במדבר ה׳:ח׳ אם אין לאיש גואל האשם המושב לכהן זה הקרן שאם גזל את הגר ומת הגר ורוצה להחזיר גזילו ואין לו יורשין יחזירנו לכהנים ויביא קרבן אשם על השבועה שכפר ונשבע לו:

16 שלך הם - כל הני דמתרבו מהאי קרא:

17 לקדש בו - כדאמר קידושין דף נב: ע"ש המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת:

« רש"י על מנחות ע״ג ע״א:י״ד רש"י על מנחות ע״ג ע״ב:א׳ »